אין מבקעין עצים כו׳.
בהשגות ואפשר דבקוע עצים מפני כו׳ עשו אותו כדיכת המלח כו׳ ע״ש.
לדעתי נראה דכל המלאכות הם בעצם המאכל כמו בישול שחיטה אפיה וכי״ב אבל הבערה היא בעצים אלא שהוא לצורך אוכל נפש, שהוא מכשיר את האוכל נפש א״כ הרי התירה התורה כאן מלאכה במכשירים תו התירו חכמים גם הביקוע ע״י שנוי, וזה גופא טעמא דרבינו דסובר דלא הותרה שלא לצורך רק הבערה משום דעיקר המלאכה אינו בהאוכל נפש, וכן בההוצאה ג״כ המלאכה מתיחסת אל האדם לטורחו אבל לא שנעשה שנוי בגוף הדבר היוצא ולכן אמרו הוצאה מלאכה גרועה היא, אבל בכל המלאכות שנעשה שנוי בגוף הדבר וקרוי׳ מלאכה שהיא פעולה בעצם הדבר לעשותו באופן אחר מכפי שהוא עתה והיא מלאכה באוכל נפש עצמו שנתבשל האוכל או שנשחט לא אמרינן מתוך ועיין לעיל דברי רבינו, אך דא מבואר דההבערה אינה מלאכה בעצם האוכל רק הוי כמו מכשירין לאוכל נפש וכיון שהתירה התורה מכשירין תו התירו חכמים ביקוע אע״ג שהוא רחוק מההבערה והוי בגדר מכשירין ויכול לעשותן מבעו״י ונכון.
ובירושלמי משמע משמועה דלא אמרו בשאר מלאכות מתוך, אף דבפ״ק הלכה ב׳ פלפלו שם בבישול ובחרישה דנאמר מתוך, והוא בסוף פ״ק דיו״ט מהו להעמיד חלב ביו״ט, אם אומר את כן אף הוא חולב ומעמיד מיו״ט לחול [בבלי שבת קל״ד אמר משום דאפשר לגבן מערב יו״ט] הרי דסבר הירושלמי דמה״ת מותר להעמיד חלב ביו״ט ובירושלמי שבת פרק כלל גדול אמר המגבן והמחבץ חייב משום לש [לא משום בונה כדאמר בבלי דף צ״ה וכן משמע מהא דפריך בדף קל״ד ומ״ש מלישה] ובפרק כל הכלים לענין קילורית ר׳ בא בעי קומי ר׳ מנא מהו מיגבלתה ביו״ט [להדין קילוריתא] א״ל אינו אוכל נפש, הרי דאף דאיכא צורך רפואה מ״מ לא שרינן מתוך שהותרה גיבול לצורך אוכל נפש מן התורה כן תהא מותרת למידי דצורך קצת איכא כמו בכל מתוך ומשמע מירושלמי דמה״ת אסורה ביו״ט כיון דלאו אוכל נפש על כרחין דבלישה לא אמרינן מתוך. ויש לדחות דמדרבנן אמר ואילו הוי צורך אוכל נפש הוי מותר אף דאפשר לעשותה מערב יו״ט וכמו דשרי במעמיד חלב רק משום גזירה שיעמיד לחול וזה ליכא במגבל קילורית ושמועה דפ״ק דכתובות דבעי למימר מתוך שהותרה חבורה לצורך הותרה שלא לצורך אין זה משום מתוך דא״כ מאי בעי ממוגמר אטו לא ידע דבהערה סברי בית הלל דאמרינן מתוך כמו בהוצאה ועושה אדם מדורה ומתחמם כו׳ ורבי יוחנן אמר לתנא פוק תני לברא וכו׳ אלא דסבר דהנאת הגוף דבשעת המלאכה באה ההנאה חשובה כאוכל נפש לכן לבעול תחלה בשבת שרי דהיכא דההנאה באה עם המלאכה חשובה כאוכל נפש, דהתם המלאכה רחוקה היא מהאוכל שמבשל עבור לאכול לאח״ז ושקולה שאר הנאה שהיא באה בצירוף עם המלאכה בשעה חדא לאוכל נפש הרחוק מן המלאכה ולכן פריך ממוגמר דלהריח דבשעת המלאכה איכא הנאת הגוף ליהוי מותר דזה חשוב כמו אוכל נפש ולא משום מתוך. [ועיין בשמ״ק מה שכתבו ראשונים בשמועה זו] ואין מסוגיא זו הכרח דנאמר מתוך בשאר מלאכות ודו״ק. ולברר השמועות צריך עוד עיון איה״ש.
בשו״ת רעק״א [סי׳ ה׳] כתב, דמוקצה מחמת יום שעבר לא אמרינן דא״כ יקשה משבת אחר יוהכ״פ כו׳.
נ״ב הא חזי לקטנים.
עוד כתב, וכן באם חל ז׳ בפסח בערב שבת יהי׳ אסור לאכול חמץ בשבת.
נ״ב זה אינו דנחזי האוסרין מוקצה מחמת יום שעבר לאו טעמא הוא משום מוקצה דנימא מיגו דאיתקצאי מחמת איסור בעצם. דהא אם הוא לילה אז לא איתסר כלל אלא שאינו מוכן הוי דכיון דלא ידע אם הוא לילה והוא סבר שעדיין יום הוא א״כ לפי חסרון ידיעתו שהוא לילה הי׳ אסור באכילה והוי אינו מוכן. והנה בעיסה שנתחמצה בשבת אחרון של פסח הלא לא היתה מוקצה כלל ואם הי׳ של עו״ג והוא לקחה בשבת הרי של עו״ג אינו צריך היכן כמבואר בירושלמי הביאו הרי״ף וכן בשו״ע סי׳ ש״י, תצ״ח.

כלי שנטמא מערב יום טוב אין מטבילין אותו ביו״ט.
הנה הרי״ף ז״ל לא הביא רק טעמא דסחיטה וטעמא דשמא ישהא ונראה דמש״ה השמיט טעמא דרבה דגזירה שמא יעבירנו דיקשה הא תינח שבת יו״ט מאי איכא למימר, ולומר כדמשני בסוגי׳ גזרו יו״ט אטו שבת לא מחוור לי׳ לפסק הלכה דבפרק כל הכלים משני אהא דאין סומכין בבקעת את הקדירה כיון דבשבת כו׳ גזרו יו״ט אטו שבת ופריך מי גזרינן ומסיק דלב״ה דסברי דמוציאין הקטן וס״ת לרה״ר אין גוזרין יו״ט אטו שבת בהוצאה ולא בטלטול יעו״ש וכיון דלבית הלל לא גזרינן יו״ט אטו שבת איך יגזרו בטבילת כלים יו״ט אטו שבת ולכן טעמא דרבה דגזירה שמא יעבירנו הובא בש״ס לענין שופר ולולב ומגילה בשבת, אבל לגזור יו״ט אטו שבת זה הוי אליבא דבית שמאי. והא דאמרו אין סומכין אה״ק בבקעת הוא משום דרבינו פוסק מוקצה אסור ביו״ט, ועצים לא ניתנו אלא להסקה והוי מוקצה ועיין רא״ש פרק המביא סימן י״ב והא דאמרו בדף ל״ב דתרי תנאי אליבא דר׳ נחמיה אם סכין ניטל שלא לצורך תשמישו המיוחד ביו״ט הוא תלוי בפלוגתא דב״ה וב״ש אם גזרו בהוצאה ביו״ט והוה״ד בטלטול דבר המותר דגזירה אטו הוצאה לב״ש ולתנא דאין בין יו״ט לשבת הוה״ד גבי יו״ט אין כלי שמלאכתו להיתר ניטל אלא לצורך תשמישו המיוחד, ולב״ה דעיקר ההוצאה שרי ביו״ט לכל דבר דלאו אוכל נפש הוה״ד דסכין ניטל לחתוך חותמות שבכלי וזה נכון. וטעמא דרבא דמתקן לא הביא דא״כ יקשה אדם נמי, ונראה כמיקר לא שייך במים רעים ואי משום דרב נחמן ברי״צ פעמים שאדם בא בשרב ורוחץ אף במי משרה לא יתכן לפום מאי דמסיק בפרק שמונה שרצים דף ק״ט דאין רוחצין בים הגדול במים הרעים אף אם לא נשתהא ודלא כר״נ ברי״צ דמתיר בלא נשתהא עיין רשב״א וכן בשיטת הרי״ף דבמים הרעים מוכח דלרפואה מכוין א״כ הה״ד גבי טבילה מוכח במים הרעים דלטבול מכוין והוי מתקן גברא אלא ע״כ דלא חשו לזה ודו״ק כי זה נכון. ומש״ה פירש רש״י פרק אלו דברים והזאה שבות הוא כו׳ אלא מתחזי כמתקן גברא ולא פירש טעמא דשמא יעבירנו כדמפרש רבה שם בסוגיא דף ס״ט משום דא״כ ביו״ט נשתרי ולגזור יו״ט אטו שבת ליכא למימר כמו״ש. ורבינו פירש טעם אחר בהלכות שבת פרק כ״ג הלכה י״ד וכשם שאין מקדישין כך אין מקדשין מי חטאת וטעמא דלכן אסור גם ביו״ט ובקטן אם כשר לקידוש פליגי בזה תנאי ביומא ואנן קיי״ל דפסול יעו״ש ולפ״ז בפרה אדומה המקדש מי חטאות להזות על כהן השורף כו׳ הי׳ גדול ותינוקות שמקדשין שכתב רבינו כיון שיהיו גדולים והשמיט תוספתא שיהיו בני ט׳ דאתיא כמאן דמכשיר קטן לקידוש, ולכן הי׳ אסור בשבת דהקידוש הוא מגדול ודלא כמו שנתעורר בספר ישועות יעקב או״ח סימן שמ״ג דבחינוך מצוה יהא מותר בקטן ודו״ק. ובהלכה ח׳ נראה דהזאה לבד הקדוש אסור משום תקון גברא יעו״ש היטב. ואולי דוקא בימות הגשמים לא בימות החמה עיי׳ רה״ש דף כ״ח.
והנה הרב המגיד פירש דכלים חדשים כיון דקודם טבילה לא חזי׳ כלל ודאי טבילתן מיחזי כמתקן כלי ולדעתי ראי׳ ברורה מהא דאמרו פ״ד דיבמות דלמ״ד דגר בעי מילה וטבילה אסור לטבול בשבת דהוי מתקן גברא אע״ג דלגבי טבילת טמאים לא קפדינן אהא מ״מ הואיל ונעשה ישראל ע״י טבילה זו הוי מתקן גמור, ואף למ״ד דאדם שרי בלא טעמה דמיחזי כמיקר וכמו דפריך בסוגי׳ א״ה אדם נמי כו׳ מים הרעים כו׳ ורוצה להוכיח דלא חיישינן למתקן דלא שייך כאן סברת התוס׳ ביבמות משום שצריך ב׳ ת״ח כו׳ וע״כ כיון דבלא הטבילה עו״ג גמור הוי הוא מתקן גברא כ״ש בכלי הניקח מן העו״ג דלא חזי להשתמש בו לישראל בלא טבילה דהוי מתקן מנא לכולי עלמא. וזה סעד נכון. אמנם מדברי רבינו פרק י״ג מהלכות איסורי ביאה משמע דמשום שהטבילה צריכה ב״ד הוי כדן את הדין בשבת ולכן אסור טבילת גרים בשבת ועיין כס״מ שם. ונראה דבעיקר הסברא סבר דהוי מתקן גמור אכן על מי יהי׳ חלות האיסור דבשעה שטובל הלא עדיין גוי הוא ואינו מוזהר על השבת ומותר לתקן כלי בשבת וכשטבל הלא כבר טבל, וצ״ל דאיסור הוא על הנך שמטבילין אותו ועומדין אצלו וזה לא נהירא לקרות מתקן דהא הוא גדול ועושה מעשה אדעת עצמו ולכך מדמה טפי לדן בשבת, אבל בטבילת כלים ודאי לא פליג וזה נכון.
והנה רבינו כתב טעמא דשמא ישהא גבי יום טוב דתניא כן בברייתא, אבל גבי שבת כתב טעמא דמתקן משום דבפ״ב דתרומות כייל מעשר בשבת ומטביל בשבת ומבשל בשבת כחדא דמוכח דכולהו משום איסורא דשבת הווי ולא משום גזירה שמא ישהא, דהא מהלכות טהרה שלא ישהא בטומאה ולא אשכחן דליגזור עלה בדיעבד אם עבר ושהה דלא יאכל במזיד ועיין ריש פרק הזהב בסלעים על דינרים גזירה שמא ישהא עליותיו כו׳ היינו דקתני יעלה ולא יעלה כו׳ ובפרט בהא דבעי אם בישל בלא עירובי תבשילין כו׳ ופשיט ממבשל בשבת ודחי איסורא דשבת שאני ופירשו רבוותא קמאי דקאי על המעשר והמטביל בשבת ג״כ דאיסורא דשבת שאני והדר בי׳ משנויא קמא וע״כ דהאיסור הוא משום שבת ולא משום גזירה שמא ישהא וישתמש בה בטומאה ולכך סתם דאף אי איכא פירי אחריני אסור ולכך במגבי׳ תרומות כתב בשבת או ביו״ט שם הלכה ט״ו [ומפרש דדוקא בבישול מיו״ט לשבת דל״ש דהשוו יו״ט לשבת לא גזרו בעבר ובישל, אבל בכולהו איסורי דשבת ויו״ט השוו דינם] ובטבילת כלים כתב המטביל כלים בשבת אבל ביו״ט לא גזרו בדיעבד, דבאמת לא חששו לאסור גבי יו״ט משום תקון. חדא דטבילת כלים ברגל מצוה דחייב אדם לטהר עצמו ברגל ועוד אפילו לתקן כלי לצורך אוכל נפש התירו בא״א לעשות מבעו״י כ״ש כאן דאינו רק מיחזי כמתקן ואף בנטמא מבעו״י לא הי׳ להן לגזור לולא טעמא דשמא ישהא ודו״ק וקרוב לזה כתב המהרש״א.
ולפי זה אתי שפיר דדעת רבינו דבשבת דמשום מתקן אסור גם בנטמא בולד הטומאה אסור להטבילו ולכן כתב רבינו בפרק כ״ג מהל׳ שבת כיצד יעשה נותנן בכלי שאינו מקבל טומאה כגון כלי אבנים וכמו שפי׳ בפי׳ המשנה דכלי עץ מיטמא מהמים ואסור להטבילו אגב מימיו אף דאז לא הוי רק נטמא מולד הטומאה מ״מ אסור בשבת דהוי תקון אבל ביו״ט כיון דאינו אסור רק משום שמא ישהא לא איכפת לן אם ישהא מה שנטמא בולד הטומאה כיון דטהור מן התורה ולכן מותר לטבול מחולין למעשר או מתרומה לקדשים כמו שפירש בפי׳ המשנה, ולא הזכיר הך דמשיקין בכלי אבן כאן ביו״ט דאף בכלי עץ מותר להטביל כמו שמותר להטביל כלי טמא אגב מימיו ובפרט דאם ישים המים להשיק בכלי עץ ביו״ט ויחזור ויטמא הוי כלי שנטמא ביו״ט ומטבילין אותו, ובשבת אף אם נטמא בשבת אין מטבילין אותו משום מתקן לכן משיקין דוקא בכלי אבן ודלא כמו שכתבו התוס׳ דמשום דמטמא בידים גרע יעו״ש ודו״ק היטב ומצאתי כזה בשו״ת רלב״ח סימן ט״ז.

הלואת יו״ט תובעין אותה בדין.
רבינו חננאל האריך וגריס רבא והביא קדמאי דפסקו דלא ניתנה ליתבע. ופריך בגמ׳ מהא דתנן השוחט כו׳ אם היה החודש מעובר משמט. ומשני דאיגלאי מילתא דבחול הוי. ופי׳ בתוס׳ דרק בשבת ויו״ט ודאי לא ניתנה ליתבע ולדידי נראה דלא מיבעי בשעה שהיו מקדשין עפ״י הראי׳ והי׳ ספק לבני גולה דאז שני היו״ט ספק ודאי דלא ניתנה ליתבע דכיון דנקיל בספק והספק יהי׳ על שני הימים ודאי דאתי למכתב בחד יומא דהוא ודאי יו״ט, אלא אף במקום שהי׳ מתברר שיום ראשון חול כמו בראש השנה דשאר שנים שבאו העדים למחר ג״כ לא ניתנה ליתבע דבשעה שנתן אם יעלה ספק ביד הנותן שמא יהא מעובר והיום חול וניתנה ליתבע תו אתי לכתוב בפנקסו ושוב שמא לא יתעבר ונמצא יתחלל יו״ט, רק בראש השנה של תחלת שמינית דממה נפשך אם לא יתעבר ויהי׳ זה היום יו״ט א״כ הלואתו לא ניתנה ליתבע וכיון שאין ב״ד נזקקין לגבות למאי יכתוב ואם יתעבר הלא אגלאי מילתא דחול הוי ותו הלא שביעית משמטת בסופה ואינו רשאי לגבות כלום לכן לא אתי לכתוב ממ״נ. ולכן משמט פירושו כמו דמסיק דצריך לומר משמט אני כיון דמשום יו״ט הי׳ רשאי לגבות ודו״ק ויש להאריך בדברי הרשב״א בחדושיו לפי גירסתו אמאי משמט מוכרח כדברי התוס׳ ואכמ״ל אמנם לגירסת רש״י האמת כמו שפירשתי ויעוין ר״ן.
וטעם רבינו דמסתברא טעמי׳ ופירושו דחזינא דרב יוסף גופי׳ בפ״ק דביצה אמר דשרינן לי׳ לחפור ולא גזרינן דילמא מימלך דאתי לאמנועי משמחת יו״ט יעו״ש.